<h1>ארחות חיים הלכ' חמץ ומצה סימן נ"ח</h1>
<h2>דף לט:</h2>
וג"כ יש נשמרים שלא לטחון החטה עד שיבררו אותה מאכילת עכברים ויש שרוצין להתיר משום דהוי כמי פירות מיהו ק"ק לדבריהם דאנן תנן לא ילעוס אדם חיטים ויתנם ע"ג מכתו מפני שמחמיצין אלמא לא חשיב לחלוחית הפה כמי פירות וה"ה אכילת עכבר דאין לחלק וכן ראוי במי רגלים וכן בכל שאר משקה היוצא מן החי כגון חלב הבהמה ג"כ אינו כמי פירות אלא ודאי מחמיצין ועוד דמי פירות אין מחמיצין משמע מי פירות דוקא קאמר מדלא קאמר אין מחמיצין כי אם מים ועוד איכא למיח' טפי גבי אכיל' עכבר לפי שאחרי כן מערבין במים בשעת לישה והא דמי פירות אין מחמיצין דווקא במי פירות לחודייהו בלי תערובת מים כדפי' ר"ת בפרק כל שעה ולא שנא ביום ראשון ולא שנא בשאר ימים בכלן אסור עכ"ל הר"י ז"ל. וכ"כ הר' אהרן הלוי ז"ל דמי הפה והאף והעין והזיעה ומי רגלים תורת משקה עליהן ומחמיצין ועל חיטין שנמצאו בהן גרעינין נאכלים קצת ע"י עכברי' כתב הרשב"א ז"ל בתשובה מסתברא שאין בזה משום חימוץ שלא אמרו אלא בלועס חיטין אבל בנשיכת עכברים אין בו משום חימוץ שאם לא כן לא מצינו חיטין שהן מותרים בפסח שאין לך כל מגורה ומגורה שלא יאכלו ממנה עכברים ועוד שאפי' תאמר שליחת פה העכברים מביאה לידי חימוץ כלעיסת האדם מ"מ אנו רואי' שאין מתבקעין אפי' ע"פ הביב כמר עוקבא וכלשונו שאין מבוקעין כדעת שמואל ואפי' באדם כיוצא בזה הנושך בגרגיר בשיניו אין בזה משום חמוץ שכיוצא בזה אינו בא לידי חימוץ לעולם וכל שכן במעשה זה שאמרתי שאין בו אלא מעט בתוך הרבה שאי אפשר בו לבא לידי איסור דאורייתא והוה ליה לכל היתר ספקא דרבנן ודרבנן וכיוצא בזה עושין מעשה ואח"כ שואלין עכ"ל.
